<h1>אבודרהם הלכ' ברכות שער ראשון</h1>
<h2>דף כ:</h2>
ויש לך לדעת שמן התורה אינו חייב לברך עד כדי אכילה שיש בה כדי שביעה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת. אבל מדרבנן חייב לברך על כזית ולפי שיש בה כדי שביעת גרון. כדאמרינן בפרק מי שמתו אמר הקב"ה למלאכי השרת בדין אני נושא פנים לישראל שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו על עצמן עד כזית.
<h2>דף לה.</h2>
וכתב הר"ם במז"ל שאם לא בירך המוציא ועדיין לא גמר סעודתו חוזר ומברך ואוכל ואם הוא מסופק אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך דהמוציא דרבנן הוא וספיקא דרבנן לקולא. וכתב רבינו האיי שאם גמר סעודתו אינו חוזר ומברך המוציא על מה שאכל כבר אא"כ יאכל עוד.
<h2>דף לח.</h2>
וגרסינן בפרק כיצד מברכין ת"ר על הפת המוציא לחם מן הארץ. ר' נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ. ואמרינן בירוש' (פ"ו ה"א) ר' חייא בריך קומי ר' זירא המוציא לחם מן הארץ וקלסיה. מאי לאו כרבנן לא שלא לערב ראשי האותיות ואע"ג דלחם מן מערב הוא. הא אי אפשר לתקן לשון אחר לפי שהוא לשון הפסוק (תה' ק"ד יד) להוציא לחם מן הארץ. ועוד שאינו דומה עירוב אות שאחר צר"י או סגו"ל לעירוב אות שאחר קמ"ץ דמרחיב טפי. ובחדושי רב"ש מקשה מאי שנא בפת דלא אמרי' בורא פרי האדמה כמו בשאר פרי האדמה וכי תימא משום דפת אישתני לעלויא ואישתני נמי לברכה הא ליתא דהא ביין שהוא מעולה יותר דסעיד ומשמח ואפ"ה אמרי' בורא פרי הגפן הכי נמי לימא בורא פרי החטה. ומתרץ כדמשני בגמרא גבי זית היכי לימא בורא פרי זית. פירא גופיה זית איקרי, והכי נמי לימא בורא פרי החטה פירא גופיה חטה איקרי. וכי תימא לימא בורא פרי שבולי החטה הא ליתא דלא שייך למימר פרי שבולי שאין הפרי יוצא מן השבולת שהרי היא עצמה יוצאת משנה לשנה. וה"ר אשר מלוניל תירץ דלישנא דקרא נקט להוציא לחם מן הארץ. ובשאר ברכות נמי נקט לישנא דקרא שנאמר (דברים כו, כ) הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה. ובהאי תי' מתריץ מאי דקשי' מאי שנא הכא דאמרי' ארץ ומאי שנא באידך דאמרינן אדמה משום דלישנא דקרא הכי הוא ע"כ בחידושי רב"ש. ופי' המוציא לחם ר"ל מזון כמו (דניאל ה א) עבד לחם שהלחם אינו יוצא מן הארץ אלא התבואה שעושים ממנה לחם וכן תמצא במן (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וידוע הוא שלא ירד לחם מן השמים אלא המן שהיו עושין ממנו עוגות שנאמר ועשו אותו עוגות. ואמרינן בירושלמי בפ"ק דמסכת חלה הבוצע צריך לבצוע בעשר אצבעות כלומר צריך לאחוז הלחם בעשר אצבעות כנגד עשר תיבות שבברכת המוציא ועשר בפסוק (תה' קד, יד) מצמיח חציר ועשר בפסוק (תה' קמה) עיני כל אליך ישברו. ועשר בפסוק (דברים ח, ח) ארץ חטה. ועשר בפסוק ויתן לך האלוקים. ועשר מצות נצטוו ישראל בתבואה. לא תחרוש בשור וחמור. שדך לא תזרע כלאים, לקט שכחה ופיאה. תרומה גדולה. מעשר ראשון. ומעשר שני, מעשר עני, חלה, ועשר מלאכות נעשית בתבואה. חורש, קוצר, מעמר, דש, זורה, בורר, טוחן, מרקד, לש, אופה.
ראיתי להקדים מברכות המאכלים ברכת הלחם לפי שהוא האוכל התדיר על דרך תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וגם הוא מבחר המאכלים שבו קיום מין הארץ וחיותם. דע כי חטה ושעורה וכסמת ושבולת שועל ושיפון הם שמברכין עליהן המוציא ולבסוף ג' ברכות. אבל לא פת של אורז ודוחן. וחמשה מינין אלו הן הנקראין בכל מקום חמשת המינין דאשכחן גבי חלה ומצה בפסח שחמשת המינין אלו הנקראין לחם דגמרינן לחם לחם ממצה, כתיב הכא (דברים טז, יג) והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם (במדב' א, יט) לחם עוני. והתם גופי מנא לן שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח, יצאו אורז ודוחן שאין באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון. ועוד דגרסינן בירושלמי בפרק קמא דמסכת חלה (ה"א) רבי שמואל בר נחמן שמע חמשת המינין כלהון מן הדין קרייא (ישעיה כח, כה) ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכסמת גבולתו, ושם חטה אלו החטים שורה זו שבולת שועל, ולמה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה. ושעורה אלו שעורים. נסמן זה שיפון. וכסמת אלו הכוסמין. גבולתו ע"כ גבולו של לחם. הנה נתבאר שאינו קרוי לחם אלא מה' המינין בלבד והוא הדין לענין המוציא. חמשת המינין אלו כשהם שבולים נקראים תבואה ולאחר שדשים וזורין אותם נקראין דגן. וכשטוחנין אותן ולשין אותן ואופין אותם ועושין אותם עוגות נקראין פת ומברכין עליהן המוציא שהואיל ובאו לכלל עלויין שהם זנים וסועדין את הלב נעשין כמין בפני עצמן לברך עליהן ברכה מיוחדת. כל דבר שבלילתו עבה אפי' בשלו במים או טגנו בשמן לחם גמור הוא וחייב בחלה ומברכין עליו המוציא ושלש ברכות ובלבד שיהא בו תואר לחם. ואם בלילתו רכה ובשלו במים או טגנו בשמן אינו לחם לענין חלה והמוציא. ומברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש. ואם אפאו באלפס בלא משקה לריש לקיש לא הוי לחם, ולר' יוחנן הוי לחם (פסחים לז, ב). ופסק רבי' חננאל כריש לקיש. ור"י פסק כרבי יוחנן. ולזה הסכים הרא"ש ז"ל. כתב הרא"ש כוכא דארעא אע"פ שבלילתו רכה וגובלה בעלמא הוי כיון ששופכין אותו על פי התנור או בקרקע שהוחמה באור נעשה לחם וחייב בחלה ומברכין עליו המוציא ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח והוי כמו תחלתו סופגנין וסופו עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כיון שבלילתו רכה וטיגנן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא ודוקא אם קבע סעודתו על כוכא דארעא. אבל אם לא קבע סעודתו עליה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש. ואם אכל ממנה שיעור שאחרים קובעין עליו אע"פ שהוא לא קבע עליו מברך המוציא ושלש ברכות.
<h2>דף לט:</h2>
מצוה מן המובחר לברך ברכת המוציא על עוגה שלימה כדי שתהיה הברכה על דבר שלם, או מטעם שאין לו לפשוט ידיו ליטול הפת עד שיברך. ואם הי' לפניו פרוסה של חטי' ושלימ' מן שעורים מניח פרוסה בתוך שלימ' ובוצע משתיהן מפני שהשלימ' מצוה מן המובח' והפרוס' של חטי' מפני שהיא חשוב' ומעול'. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וגרסי' בירוש' (פ"ו ה"א) ובתוספתא דברכות (פ"ד) תניא מברכין על הדגן שהוא מן המובחר. כיצד שלימה של גלוסקאה ושלימה של בעל הבית מברך על שלימה של גלוסקאה. פירוש גלוסקאה פת של נחתומין שהוא יפה משל בע"ה. פרוסה של גלוסקאה ושלימה של בעל הבית מברך על השלימה של בע"ה. פרוסה של חיטים ושלימה של שעורים מברך על פרוסה של חטים. פת שעורין ופת כוסמין מברך על השעורין והלא כוסמין יפין הימנה שזו משבעת המינין וזו אינה משבעת המינין. פת טמאה ופת טהורה מברך על הטהורה. פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה מברך על אי זה מהן שירצה וכן הדין בפת של גוים ופת של ישראל.
<h2>דף מ.</h2>
ושיעור פרוסה של המוציא כתב הרמב"ם ז"ל לא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן. וצריך להזהר שלא יפסיק בשיחה בין ברכת המוציא לאכילה שאם הפסיק צריך לחזור ולברך דהכי קיימא לן דשיחה הויא הפסקה לגבי תפילין וכסוי הדם. ואמרינן בירושלמי (ברכות פרק ו' הלכה א') רב כד הוה קצי' הוה טעים בשמאליה ומפליג בימיניה. פי' כשהיה מחלק לאנשי ביתו לא היה מפסיק דתכף לברכתו היה אוכל והיה מחמיר שאפי' במה שהוא לצורך אכילה לא היה מפסיק. ואמרינן בגמרא טול ברוך טול ברוך אין צריך לברך. כי אם אמר טול פת המוציא אינו חשוב הפסק בין ברכה לאכילה שכיון שהוא מחוייב להוציא בניו ובני ביתו צורך ברכה הוא ואם כל אחד ואחד אוכל מככרו אין צריך לחלק להם המוציא שכל הככרות נבגא דברכתא הן והכי איתא בירושלמי (שם) ודוקא שיהיו שלימות. ומזה הטעם נהגו כשיהיו אנשים רבים מסובין בסעודה ואינו מספיק להם כוס של ברכת המזון שמניחין על השלחן כוסות אחרות מלאות יין בשעת ברכה ושותין מהן. וכן אם הפסיק ואמר גביל לתורא אין זה חשוב הפסק דצורך אכילה הוא שאין לאדם לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו שנא' (דברים יא, טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. ויש מפרשים כמו שהקב"ה מזמן ומכין מזון הבריות תחלה דהיינו עשב והדר מבשל אותו לצורך האדם כמו כן צריך כל אדם לעשות בביתו. וכן אם הפסיק ואמר הבא מלח הבא לפתן אין זה חשוב הפסק דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל א' וא'. ואם הפת נקייה וטובה אין צריך לפתן ואז אם אמר הבא מלח הבא לפתן צריך לחזור ולברך דהפסקה הויא כדאמרי' בגמרא לית דין צריך בשש. י"מ אין זה צריך איחור עד שיביאו לפתן מלשון (שמות לב, ז) כי בושש משה. וי"מ אין זה צריך לפתן כדמתרגמינן (איוב ו, ו) היאכל תפל מבלי מלח כמא דמתאכיל בשש מדלית מלחא.
וכשיגמר מלאכול נוטל ידיו שנית ואלו הן הנקראים מים אחרונים ואינו מברך עליהן שאינן אלא משום נקיות. וגרסינן בפרק כל הבשר (קה, א) אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה משום מלח סדומית שמסמא את העינים. ואז"ל אחר כל אכילתך אכול מלח ויש לחוש שמא מלח סדומית מעורב בו. וכתבו התוס' (ברכות נג:) מה שלא נהגו בהם האידנא לפי שאין מלח סדומית מצויה בינינו ואע"ג דאמרינן ידים מזוהמות פסולות לברכה לדידן לא מיקרו ידים מזוהמות כיון שאין אנו רגילין ליטול ומיהו אם יש אדם שהוא איסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה לדידיה הוו ידים מזוהמות. ויש הפרש בין מים ראשונים לאחרונים כדאיתא בפ"ק דסוטה (ד, ב) א"ר חייא בר רב אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה וסימן וינטלם. אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה שלא יבא המים מחוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים ואין צריך ליטול ידיו אלא עד פרק האצבעות שהוא סוף פסו' האצבעות.
<h2>דף מב.</h2>
וכתב הר"ם במז"ל שאם אחרים אינן קובעין אע"פ שהוא קובע אינו מברך דבתר רובא אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם. ואם מתחלה היה דעתו לאכול מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעין עליו מברך לבסוף שלש ברכות אע"פ שלא בירך תחלה המוציא, לחמניות שקורין להם ניבלא"ש בלעז שבלילתן עבה לחם גמור הוא ומברכין עליהן המוציא ושלש ברכות. ואותם שבלילתן רכה ודקות מאד אם קבע סעודתו עליהן מברך המוציא וג' ברכות ואם לא קבע עליהם מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש. פת הבא בכיסנין והיא פת העשויה כמין כיסין שממלאין אותם שקדים ודבש ותבלין אם קבע סעודתו עליה מברך המוציא ושלש ברכות ואם לא קבע סעודתו עליה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש. חביצה אם יש בה פירורין שיש בה תואר לחם אע"פ שאין בהם כזית מברך עליהם המוציא וג' ברכות ואם אין בהם תואר לחם מברך עליהם בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש (שם לז, ב). פי' ר"ח דחביצא הם פרורי לחם שנדבקין יחד ע"י חלב ודבש. ובערוך מפרש שהם פירורי לחם שנדבקין יחד עד ידי מרק וכל הנדבק יחד קרוי חביצא כעין חביצא דתמרי. וכתב ה"ר יונה שיש בה ג' חלוקים היכא שנתבשלו הפירורין אם יש בהן כזית מברך עליהן המוציא ושלש ברכות. ואם אין בהם כזית אע"פ שיש להם תואר לחם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות שכיון שהם מבושלין אינן חשובין תואר לחם. ואם אינן מבושלים אלא שהן מחוברים על ידי דבש או מרק אם יש בהן כזית מברך המוציא אע"פ שאין בהם תואר לחם ואם אין בהם כזית אם יש בהם תואר לחם מברך המוציא ואם אין בהם תואר לחם מברך בורא מיני מזונות. ואם אינם לא מבושלים ולא מחוברין אלא שהן מפוררים דק דק אע"פ שאין בהם כזית ולא תואר לחם מברך המוציא שכיון שהם פת בפני עצמו אינם יוצאין לעולם מתורת לחם. והילכך פת הצנומה בקערה אפי' אין בה תואר לחם כיון שאין דבר אחר מעורב עמה אינה יוצאת מתורת לחם ומברכין עליו המוציא ושלש ברכות. ופי' פת צנומה פת יבשה הנישרה בקערה במים או מלשון צנומות דקות. פירות וקטניות שטוחנין אותן ועושין מהם קמח ואוכלין אותו ע"י הדחק אם עשו ממנו פת או בשלוהו בקדרה אינו בכלל מזון ומברכין עליו שהכל ואם ערבו באותו קמח אחד מחמשת המינין ועשו ממנו פת מברך המוציא וג' ברכות. ואם בשלוהו בקדרה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש. וכתב ה"ר יונה דדוק' שיש באותו קמח מאחד מחמשת המינין כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס. אבל אם אין בו השיעור מה' המינין אינו מברך לבסוף ג' ברכות אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אע"פ שאין בו כזית דגן בכדי אכילת פרס ולבסוף מעין ג'. וה"ה כשבשלוהו בקדר' שמברך תחלה בורא מיני מזונות אבל לבסוף מברך בורא נפשות. ופי' פרס פירש רש"י ארבעה ביצים והר"ם במז"ל פי' שלשה ביצים.
ומיד שמברך על נטילת ידים צריך לברך ברכת המוצי'. ורבינו יואל כ' שאין לחוש על הפסק בין נטילה להמוציא שכיון שהשלחן לפניו ודעתו לאכול אינו חשוב הסח הדע'. וההיא דאמרי' בפרק כיצד מברכין אמר רב אשי שלשה תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה. מפרש לה על מים אחרונים ור"ל ברכה ברכת המזון, וכן פי' הרי"ף והר"ם במז"ל. ומיהו מן הירושלמי (פ"ח ה"ב) משמע דההיא דתכף לנטילת ידים ברכה דקאי על מים ראשונים ור"ל ברכה ברכת המוציא דאמרי' התם התוכף ברכה לנטילת ידים אינו ניזוק בכל אותה סעודה. וכן היה נוהג הרא"ש, ואמר סימן לדבר (איכה ג, כח) ישב בדד וידום כי נטל.
<h2>דף מה.</h2>
תנן התם שלשה שאכלו כאחת אינם רשאין ליחלק. וכתב ה"ר יונה דמיירי כשקבעו עצמן ביחד מתחלה לברכת המוציא לדידהו בהיסיבה ולדידן בישיבה אז אינם רשאים ליחלק אבל אם לא נקבעו יחד בברכת המוציא אז רשאין ליחלק. ויש שמפרשים שאע"פ שלא ברכו המוציא ביחד אלא אח"כ נקבעו באכילה יחד נקבעו לזמון ואינם רשאים ליחלק ולזה הסכים הרא"ש. (מה:) אבל שנים שאכלו מצוה ליחלק שיברך כל אחד לעצמו, אבל בברכת המוציא אחד פוטר לחבירו, בד"א כשהיו שניהם יודעים לברך אבל אם אחד יודע והב' אינו יודע יברך היודע והשני יוצא. וכתב הרא"ש שמיירי כגון שמבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך אבל אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה ולכך אין הנשים יוצאות בשמיעה אלא אם הם מבינו'. ואם הם ארבעה או חמשה אינם רשאין ליחלק שכולם נתחייבו בזמון, ולא עוד אלא אפילו שנים שאכלו כאחת מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם לזמן. ואם היו ששה נחלקין כיון שישאר זימון לכל חבורה וכן אם היו תשעה רשאין ליחלק כרצונן ובענין שלא יפסיד אחד מהם הזמון ואם היו עשרה אינן רשאין ליחלק כדי שיזמנו בשם ואומרים נברך לאלהינו. שי' שכינה שורה ביניהם. ולכן צריך להוסיף לאלהינו כד"א (ויקרא כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל.
ואלו השלשה שאכלו כאחת שהם חייבין לזמן דוקא כשאכלו דברים המותרים. אבל אם אכלו דברים האסורין כגון טבל ומעשר שני והקדש שלא נפדו אינן מצטרפין לזמן. והרמב"ם ז"ל כתב שאין מברכין עליהן כלל לא בתחלה ולא בסוף. והראב"ד השיג עליו וכתב שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם קביעות לזמון הואיל ואוכלין דברים האסורים, והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזמון, אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו. ולזה הסכים הרא"ש והביא ראיה מהא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ו, ב) ובפרק הגוזל (צד, א) הרי שגזל סאה של חטים מחבירו טחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ובירך עליה אין זה מברך אלא מנאץ משמע שחייב לברך אלא שברכתו הי' ניאוץ. וכתב רשב"ם שלשה שאכלו יחד ואחד מהם נזהר מפת של עכו"ם והאחד אינו נזהר אע"פ שאין אותו שנזהר יכול לאכול מפת של עכו"ם כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול מפתו מצטרפין זה עם זה לזמון והביא ראיה מדתנן בריש ערכין (ד, א) הכל חייבים בזמון כהנים לוים וישראלים ואמרינן עלה פשיטא לא צריכה כגון דכהנים אכלי תרומה וקדשים וזר אכיל חולין מהו דתימא כיון דזר לא מצי אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף קמ"ל כיון דכהנים מצו אכלו חולין שפיר דמי, עוד יש ללמוד מכאן שאם היה אחד מן השלשה מודר הנאה מן השנים שהם מצטרפין שהם יכולין לאכול משלו ואם היו השלשה מודרין הנאה זה מזה כיון שאין אחד אוכל משל חבירו אין מצטרפין לזמון אע"ג דמצי לאתשולי השתא מיהא לא אתשילו.
ולענין זמון תנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן והא' מברך לשנים משום שנאמר (תה' לד, ד) גדלו לה' אתי. והוא אומר נברך שאכלנו משלו והם עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר כמו שאמרו הם ברוך שאכלנו משלו וכו' ומוסיף עליהן ברוך הוא וברוך זכרו לעולמי עד ומתחיל בברכת הזן וגומר כל הברכה. (מה:) ואם בא אחד מן השוק ומצאן כשהן מברכין הוא עונה אחריהן, כי אע"פ שלא אכל עמהם עונה עמהם כדתנן (נא, ב) עונין אמן אחר ישראל המברך, והטעם כדי שלא יראה ככופר במי שחביריו מברכין אותו, רב זביד אמר ברוך ומבורך רב פפא אמר אמן ולא פליגי הא דאשכחינהו דקאמרי נברך הא דאשכחינהו דקאמרי ברוך, אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד, אשכחינהו דקאמרי ברוך עונה אמן. ואמרינן בירושלמי (ברכות ח, ח) עונין אמן אע"פ שלא אכלו ואין עונין ברוך שאכלנו אלא אם כן אכלו.
וכתב הרא"ש דלא אמרינן נברך לאלהינו בלמד אלא נברך אלהינו. דגבי שיר והודאה כתיב בלמ"ד שירו לה', הודו לה' וכן גדלו לה'. אבל גבי ברכה כתיב (תה' סח, כז) במקהלות ברכו אלהים. והבא מן השוק ומצאן מזמנין בי' יענה אחריהם ברוך אלהינו ומבורך שמו לעולם ועד. וכן בכל ברכות שאדם שומע בין ברכת הפירות בין ברכת המצות. וענין הזמון הוא רבוי שבח וגדולה להבורא יתברך שמזמנין ומתרי' זה את זה מתועדין יחד להודות לו ולשבחו ולפארו על שפע טובתו כמו שנאמר (תה' לד, ד) ונרוממה שמו יחדיו. ודרשינן בפ' שלשה שאכלו (מח ב) ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן, על הארץ הטובה זו ברכת הארץ, אשר נתן לך זו בונה ירושלים. והטוב והמטיב ביבנה תקנוהו על הרוגי ביתר כמו שנפרש לקמן. תנינא משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן, יהושע תקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תקנו להם לישראל בונה ירושלים. דוד תקן להתפלל על שלום ישראל וירושלים שנבחרה בימיו מכל ארץ ישראל דאלו בתורה לא כתיב רק (דברים יב, ה) אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ושלמה תקן להתפלל על הבית הגדול והקדוש שנבנה בימיו ונבחר מירושלים ודקאמר בונה ירושלם לאו דוקא אלא מקיים ירושלם היו אז אומרים. ובעל ברית' זו שנה כמו שאנו אומרים עתה. וחכמים אחרונים תקנו להתפלל בה עתה ג"כ על מלכות בית דוד שתחזור למקומה. ולאו למימר שלא ברכו אותה עד דוד ושלמה שהרי דרשו אותה מן הפסוק, אלא דוד ושלמה תקנו המטבע לפי מה שניתוסף טובה לישראל. והטוב והמטיב ביבנה תקנוה. וכן פסקו כל המפרשים דהטוב והמטיב לאו דאורייתא.
<h2>דף מו.</h2>
ואמרינן בפרק ג' שאכלו א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי בע"ה בוצע כדי שיבצע בעין יפה. ויש סמך לדבר ממה שכתוב (ברא' יח, ה) ואקחה פת לחם ולא אמר קחו פת לחם וכתב הרמב"ם הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד והאחר נוטל בידו ואינו נותן ביד האוכל אא"כ היה אבל ע"כ. ואפשר שהטעם בזה משום שנאמר פרשה ציון בידיה והוא רמז לפרוסת המוציא. וצריך שיבצע ממקום שהפת נאפת היטב כדאיתא בפרק חלק דגרסינן התם רם אשי אוקי אג' מלכים אמר למחר נפתח בחבריא אתא מנשה איתחזי ליה בחלמא אמר ליה חברך אנא וחברא דאבוך אנא איבעי לך למשרי מוציא אמר ליה מהיכא דבעית אמר ליה המוציא לא גמרת וחבריא קרית לנא. א"ל אי הכי לימא לי מר אמר ליה מהיכא דגמר בישולא דריפתא טפי וכו'. ואלו השלשה מלכים הם אחאב, מנשה, ירבעם. סימן להם בני אמ"י נחרו בי. ומסיק בגמרא כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע, פי' שלא יפריד הפרוסה מן הפת עד לאחר ברכה. וכתב בעל המאור ויש בני אדם שאינם רוצים לחתוך הלחם כלל עד לאחר הברכה. ורבי אומר כי יותר טוב כשחותכו ומניחו דבוק שיהיה מזומן להפריד אחר הברכה שאם לא יחתוך עד אחר שיברך שמא יבא להפסיק קודם שיאכל המוציא ע"כ. והרא"ש כ' ויראה לי שצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה שיעלה הככר עמה דאם לא כן חשוב כפרוסה. וכן שנינו בפרק ג' דטבול יום (מ"א) ר' מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו. ר' יהודה אומר אם אוחז (בגדול והקטן) [בקטן והגדול] עולה עמו הרי הוא כמוהו והלכה כר' יהודה ע"כ. כתב בעל המנהגות נהגו שלא להאכיל חתול ושאר בהמה חיה ועוף מן החתיכה שנגע' מחתיכת המוציא. ואמרינן בפרק שלש שאכלו (ברכות מז, א) אמר רב יהודה בריה דר' שמואל בר שילת משמיה דרב אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין. וגרסינן בירושלמי (ברכות ו, א) תנא ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס, והטעם הוא משום ההפסקה כלומר שלא תפסיק הפריסה בין ברכה לאכילה ואף לא הברכה בין פריסה לאכילה רק הכל בבת אחת, א"ר חייא בר אבא הדא אמר הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתא לידיה צריך לברוכי עליה זמן תנינות. א"ר תנחום בר יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדי שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וי"א שאם לא אמר מלך העולם אומר למדני חקיך כדי שיהא כקורא פסוק מן התהלים. ורבי חייא אזיל לטעמיה דפליג בגמרא דידן עם רבה וס"ל שצריך שתכלה ברכה עם הפת אבל לרבא דהלכתא כוותיה לא צריך ולא מידי.
עוד גרסינן התם א"ר זריקה ר' זירא בעי האי דנסיב תרמוסא ומברך עליה ונפל מידיה מהו לברוכי עליה זמן תנינות פי' היו תרמוסין לפניו ונטל אחת מהן ובירך עליה ונפלה מידו ומבעיא ליה אם צריך לברך פעם שנייה על האחרים ומקשי ומה בינו לבין אמת המים. ומתרץ אמרינן תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה. וכתב הראב"ד נראה לי דהאי בעי' לקולא דלא עדיף מכוס ביד כל אחד ואחד שכולם שותים בברכתו של מברך ותו אמרינן כולא נבגא דברכתא היא אלמא דכל דמנח קמיה חיילה ברכה עילויה ע"כ. כתב ה"ר גרשון ברבי שלמה יש מאנשי הדור שמוכיחין מזה הירושלמי במעשה שאירע כי בראש חדש טבת שמוציאין שני ס"ת א' של ר"ח וא' של חנוכה וטעה ש"צ ופתח אותו של חנוכה ובירך הקורא עליו, והזכירוהו הצבור כי טעה ובר"ח שהוא תדיר יש לו לקרות ראשונה והפסיק וגלל ספר תורה עד שהגיע לפרשת ר"ח. ואומר מזה הירושלמי שצריך לחזור ולברך שנית על פרשת ראש חדש משני טעמים האחד מן הירושלמי הראשון שאמר הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתא לידיה צריך לברוכי עליה זמן תנינות רוצה לומר כיון שהפסיק א' ברכתו שחזר ונטלו מן הקרקע חוזר ומברך אע"פ שלא הפסיק אלא בשתיקה וגם כן בכאן כיון שהפסיק זמן גדול בשתיקה בעת שגלל ספר תורה הויא ליה הפסקה כמו אם הפסיק בדבור. והטעם השני מן הירושלמי השני ולא מטעם הפסקה אלא מטעם שלא נתכוון בברכתו על זאת הפרשה כמי שלא נתכוון לברך על התרמוס שאוכל עכשיו כי אם על אותו שנפל ולא חזר ונטל מן הקרקע. ולפי דעתו טעו כי הטעם הראשון בטל הוא שהרי הירוש' ההוא אינו עיקר דהלכתא כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע דלא חשבינן שתיקה להפסקה לא שנא הפסקה מרובה ולא שנא הפסקה מועטת. והטעם השני ג"כ בטל הוא לדעת הראב"ד דפסק לקולא והביא ראיות לדבריו דכל דמנח קמיה חיילא ברכה עליה. והכי נמי הא ספר תורה קמיה ודעתיה עליה לכל הפרשיות הכתובות בו. גם אם לא גלל אותו ס"ת עצמו שבירך עליו תחלה אלא פתח ס"ת אחר יש פנים להיתר ג"כ לומר כי אחר שהוציאו אותם שני ספרי תורות יחד לקרוא אותם שתי פרשיות שהם ענין היום יש לומר דמנחי קמיה הוו ודעתיה עילוייהו. וכן יצאה הוראה בחבורה בעירנו על ידי מעשה שבא בראש חדש טבת. ויש שרצו לומר כי לא היו צריכין מתחלה להפסיק ולפתוח ס"ת של ראש חדש אע"פ שהסדר כן כיון שנזדמן לו לקרות בשל חנוכה תחלה ואין מעבירין על המצות כדאמרינן ביומא בפ' אמר להם הממונה (יומא ל"ג ב') עבורי דרעא אטוטפתא אסור. ויש סיוע לדעתנו שציונו לגלול ולהפסיק דקתני התם כל המצות מעכבות בעי ר' ירמיה אפי' הקדים תפלה של ראש לתפלה של יד א"ל אף אנא סבר כן ומדקתני מעכבות משמע שאם הניחם כן לא יצא וצריך להניחן כסדר מצותן. ע"כ דברי ה"ר גרשון.
ואמרינן בפרק שלשה שאכלו שהאורח מברך המזון כדי שיברך לבעל הבית. וכתב הירחי שיש סמך לדבר ממה שכתוב ואכלת ושבעת וברכת את לרבות בעל הבית. וכתב הרא"ש ואפילו בעל הבית גדול מן האורח אורח מברך. ומ"מ אם בעל הבית רוצה לוותר על ברכתו יברך בעצמו.
וכבר כתבנו בהקדמת הספר הזה שצריך לומר אמן בין ברכת בונה ירושלים לברכת הטוב והמטיב כדי להבדיל בין ברכות שהן מן התורה לברכה שתקנו חכ' ואמרי' בפרק שלשה שאכלו שברכת הטוב והמטיב ביבנה תקנוה פי' ב"ד של רבן גמליאל הזקן שביבנה תקנוהו על הרוגי ביתר שהיתה עיר גדולה לאלהים והיו בה אלפים ורבבות מישראל כמו שאמרנו בסדר תפלות התעניות ואח"כ גברה מלכות רומי עליהם ולכדום ונהרגו כלם ואז נגדעה לגמרי קרן ישראל ונשארה נבלתם מאכל לעוף השמים זמן רב והיתה חרפה גדולה לישראל בדבר עד שישבו רבן גמליאל ובית דינו כמה ימים בתעניות ובזבז אוצרות אבותיו עד שניתנה להם רשות לקברם ואז תקן ברכת הטוב והמטיב על רוב הטובה הזאת. ותקנוה בסעודה לפי שהוא מקום השמחה. ולכן תקנוה ג"כ על שנוי היין ועל שמועות טובות ועל הגשמים. ובירושלמי נתן טעם אחר לשנוי היין לפי שזבלו האויבים שדותיהם וכרמיהם בדמי ההרוגים וגדרו בהם כרמיהם לפיכך תקנוה על שנוי היין ועל כוס של ברכת המזון דכשנוי יין דמי וזהו הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו כל אותו זמן שנשארו על פני האדמה והמטיב שנתנו לקבורה דהיינו טובה על טובה. ואמרי' בירו' (ברכות פ"ז ה"א) כשנחרב ביתר נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבא בן דוד ולכן סמכוה אצל בונה ירושלים. ומפני שתקנו לומר הטוב והמטיב לבדה גם בשאר דברים כמו שאמרנו לפיכך פותחת בברוך ולא מקרי' סמוכה לחברתה מידי דהוה אקידוש והבדלה שאינן נקראות סמוכות לבפה"ג משום דלפעמים מפזרן כמו שפירשנו שם. ואינה חותמת בברוך מפני שהיא חשובה כמטבע קצר שבתחלה לא תקנו אלא הטוב והמטיב בלבד ולבסוף הוסיפו בה כל אותן הדברים ואמרינן בפרק שלשה שאכלו (מט.) ברכת הטוב והמטיב צריכה שני מלכיות לבד מדידה, חדא דידה ותרתי כנגד בונה ירושלים וברכת הארץ. וא"ת מפני מה הצריכו בברכה זו להשלים מלכיות לברכות הסמוכות מה שלא הצריכו בברכות אחרות כגון בשבע ברכות של חופה. וי"ל שכיון שצריך לומר בה מלכות של בונה ירושלים מהטעם שאמרנו אומר ג"כ מלכיות של ברכת הארץ כדי להשוות שתי הברכות שלא תוסיף אחד על חברתה והראב"ד תירץ מפני שהיא תוספת כולה. ויש מתרצים שכשתקנו משה ויהושע ודוד ושלמה כל אחד ואחד ברכה אחת בפתיחה וחתימה תקנוה ומפני שסדרו אותם אחר כן זו אחר זו הוו להו כברכה הסמוכה לחברתה, וחסרו מן השתים האחרונות פתיחתן ועל כן הוצרכו להשלימן. אומר במדרש כי בימי רחבעם מאסו ישראל בשלשה דברים במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבית המקדש שנאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי כמשמעו, לאוהליך ישראל אל תיקרי לאוהליך אלא לאלהיך, עתה ראה ביתך דוד זה בית המקדש, ואינן נגאלין עד שיבקשו שלשתן שנאמר אחר ישובו בית ישראל ובקשו את ה' אלהיהם זה מלכות שמים ואת דוד מלכם כמשמעו ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים זה בית המקדש כד"א ההר הטוב הזה והלבנון ועל זה תקנו להזכיר שלשתן בברכת המזון. ועל הבית הגדול והקדוש ומלכות בית דוד משיחך הרי שתים בברכת בונה ירושלים. ובברכת הטוב והמטיב מזכיר מלכות שמים כלומר אנו מאסנו בשלשתן ונתחרטנו בהם ברוך אתה ה' אמ"ה לעד. ואין לומר תתברך דהא אמר ברוך. וגם אין לומר האל דהא אמרינן אלהינו וכן כתב רב עמרם בברכה שלאחר המגילה. אבינו שנאמר כי אתה ה' אבינו. מלכנו על שם ה' מלכנו. אדירנו על שם מה אדיר שמך בכל הארץ. בוראנו על שם כה אמר ה' בוראך יעקב. גואלנו על שם גואלנו ה' צבאות שמו. קדושנו קדוש יעקב שנאמר קדוש יעקב מושיעך. רוענו רועה ישראל ע"ש רועה ישראל האזינה. המלך הטוב והמטיב ע"ש טוב אתה ומטיב. שבכל יום ויום הוא מטיב לנו וגו' ואמר במדרש שצריך לומר ג' הטבות ושלשה גמולות. שלשה הטבות הטוב והמטיב הוא מטיב לנו. והרא"ש היה אומר הוא מטיב לנו הוא הטיב לנו הוא ייטיב לנו כמו שאומר הגמולות הוא גומלנו הוא גמלנו הוא יגמלנו כנגד הווה ועבר ועתיד. הוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים ע"ש אשר גמלם כרחמיו, ואומר חן ע"ש אלהים יחננו. וכל טוב ע"ש ורב טוב לבית ישראל וכתיב ובתים מלאים כל טוב. ואומר הרחמן כל אחד ואחד כרצונו וכרצון שאלתו ואינו חשוב הפסקה בין ברכת המזון לבפה"ג שהרי תקנו לאורח לברך לב"ה. גדולה מזאת מצינו בברכת מילה שאומר אלהינו ואלהי אבותינו וכו' אחר שבירך בפה"ג ומפסיק בין ברכה לשתייה. ובפרק שלשה שאכלו מפרש נוסח הברכה שמברך האוכל לבעל הבית כך יהי רצון שלא יבוש בעל הבית הזה ולא יכלם. לא יבוש בעולם הזה פי' מחמת עוני. ולא יכלם לעולם הבא פי' מחמת עונות שיהיו בידו. ויצלח מאד בכל נכסיו על שם והצליחה נא לעבדך, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר פירש רש"י כדי שיהיה תמיד עינו עליהם לידע מה צריכין ואל ישלוט שטן במעשה ידיו ע"ש ואל תשלט בי כל און. וכתיב וישלט בכל עמלי. ואל יזדקק לפניו שום חטא פי' יתגלגל משום דשכר עבירה עבירה. ודבר הרהור עבירה מעתה ועד עולם פירוש שלא יזדקק לו אפי' הרהור עבירה משום דהרהורי עבירה קשין מעבירה והטעם בזה כי העובר עבירה חוטא בגופו והמהרהר בה חוטא בשכלו שממנו יבא ההרהור, והשכל חשוב מן הגוף. ואומר באחרונה הרחמן הוא יזכנו ע"ש והזכותי בבור כפי. ויחיינו ע"ש ה' עליהם יחיו ויקרבנו ע"ש כי קרבו לבא ועל שם כי קרובה ישועתי לבא. לימות המשיח ולחיי העולם הבא. מגדיל ישועת מלכו וגומר פסוק הוא ע"ש מלכות בית דוד שעתידה לחזור שנאמר ועבדי דוד מלך עליהם וכו'. וקבלתי מרבותי כי בשבת יש לומר מגדול ישועות בוא"ו ובחול מגדיל ביו"ד, ונ"ל הטעם מפני שהשבת הוא מלך גדול כנגד החול. ומגדול הוא מלא בוא"ו וחול"ם בוא"ו הוא מלך גדול. ומגדיל הוא חסר יו"ד וחיר"ק בלא יו"ד הוא מלך קטן. ועוד מגדיל הוא בתלים ועדיין לא היה דוד מלך. ומגדול הוא בנביאים וכבר היה מלך. עושה שלום במרומיו וגו', גדול השלום שאין חותם כל התפלות אלא שלום כמו שאמרנו בפי' הקדיש.
<h2>דף מח:</h2>
בא"י הזן על שם (בראש' מה, כג) לחם ומזון. את העולם כלו שנאמר (תה' קלו, כה) נותן לחם לכל בשר. בטובו כמו שזכרנו למעלה. בחן ע"ש (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון. בחסד על שם (תה' קמה, ט) כי לעולם חסדו. וברחמים על שם ורחמיו על כל מעשיו. נותן לחם לכל בשר פסוק הוא. ואין לומר כי לעולם חסדו עמנו כי בפסוק אינו אומר עמנו ועוד כי חסדיו הם עם כל חי. ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו על שם וארבעים שנה בלכתם במדבר לא חסר (עי' נחמיה ט, כא). ואל יחסר לנו מזון וכו' בקשה היא על שם לא יחסר לחמו (ישעיה נא, יד). כי הוא זן ומפרנס לכל וכו' כמו שאמרנו. בא"י הזן את הכל על שם (תה' קמה) עיני כל אליך ישברו וגו'.
נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת בהרבה מקומות נקראת נחלה ארץ חמדה שנאמר ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי. טובה ורחבה שנאמר (שמות ג, יז) אעלה אתכם מעני מצרים וגו'. ברית כמו שמפרש על בריתך שחתמת בבשרנו. וכן אומר בברכת מילה וצאצאיו חתם באות ברית. ותורה על תורתך שלמדתנו. חיים ומזון זה תלוי בזה שאי אפשר לחיות בלא מזון. גרסינן בפרק שלשה שאכלו תניא ר' אליעזר אומר כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. פירוש שהרי הנביאים קראוה כן בהרבה מקומות ואנו צריכין לספר בשבח הארץ כדי שישתוקקו לה הנפשות ומה שלא הצריכו להזכיר בה ארץ זבת חלב ודבש לפי שאין כל הארץ כן אלא מקומות ממנה. וכל מי שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. ופירש ה"ר אשר מלוניל שהטעם משום דאלמלא ברית ותורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה דהיינו תורה שנאמר והגית בו יומם ולילה. ובריתי ג"כ כפשוטו שנאמר בריתי. חוקת שמים וארץ לא שמתי כלומר לא היתה הארץ קיימת ואם לא היתה קיימת לא נתנה להם הארץ. ויש אומרים טעם אחר לפי שבשביל ברית ותורה זכו לירושת הארץ דגבי ברית כתיב (ברא' יז, ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו'. וגבי תורה כתיב (דברים ח, א) ובאתם וירשתם את הארץ וכתיב ויתן להם ארצות גוים וגו'. וצריך שיקדים ברית לתורה לפי שהתורה נתנה בשלש בריתות שנאמר (שם כח, סט) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה וגו'. ושם אומר לעברך בברית וגו' הרי שלשה בריתות והמילה נתנה בשלשה עשר בריתות הכתובים בפרשת מילה כשנצטוה אברהם עליה. וצריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף (ברכות מט, א). תחלה נודה לך ה' אלהינו. וסוף על הכל ה' אלהינו אנו מודים לך. והפוחת לא יפחות מא'. ומי שלא אמר כל עיקר ה"ז מגונה פירוש דמשמע שאינו רוצה להודות להקב"ה. על שהוצאתנו מארץ מצרים וכו' על שם (דברים ז, ח) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וגו' וכתיב ויפדך מבית עבדים. על בריתך שחתמת בבשרנו וכו'. פירשנוהו למעלה. והרא"ש היה אומר על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ועל שהוצאתנו מארץ מצרים ולא היה אומר ברית ותורה, שהרי אומר אחר כך על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ודי בפעם אחת.
בחנוכה ובפורים אומר כאן על הניסים כדרך שאומר אותו בתפלה ובהודאה שכיון שעל הנסים הוא הודאה לפיכך תקנו לאמרו בברכת הארץ שהיא כולה הודאה. ועל כלם על כל אלו הטובות שאמרנו אנו מודים לך ע"ש (תה' קמ, יד) אך צדיקים יודו לשמך. ומברכין את שמך כאמור ואכלת ושבעת וגו' וחותם בא"י על הארץ ועל המזון, וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע את ישראל בבונה ירושלים הרי זה מגונה (ברכות מט, א). פי' דמנחיל ארצות משמע על כל אומה שהנחילה ארץ. וכן מושיע את ישראל משמע מכל צרה וצוקה. וכל מי שמשנה המטבע או שלא הזכיר מה שחייבו חכמים להזכיר לא יצא ידי חובתו וכתב ה"ר יחיאל בן הרא"ש מסופקני בהא דאמר לא יצא ידי חובתו אם לעכובא קאמר או למצוה קאמר והדעת נוטה דלמצוה קאמר. וה"ר יעקב כתב ונ"ל כיון דברכת המזון דאורייתא לעכובא קאמר וצריך לחזור. ואם סיים הברכה חוזר לראש.
רחם נא ה' אלהינו על שם (ירמיה מט, יג) וענייו ירחם וכתיב (תה' קג, יג) כרחם אב על בנים וגו'. ועל ישראל עמך על שם (עי' יחזקאל לט, כה) ורחמתי על כל בית ישראל. ועל ירושלים עירך ע"ש (זכריה א, יב) עד מתי לא תרחם את ירושלים. ואמר עירך ע"ש (שם) ונקרא ירושלים עיר האמת. ועל ציון משכן כבודך (תה' קב, יד) אתה תקום תרחם ציון. ואמר משכן ע"ש (יואל ד, יז) כי אני ה' שוכן בציון. ואמר כבודך ע"ש (ירמיה יז, יב) כסא כבוד מרום מראשון וגו'. ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו שנאמר (דהי"ב ז, ט) ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה וגומר. וכתיב (חגי ב, ט) גדול יהיה כבוד הבית הזה וגו'. אבינו רוענו ע"ש (תה' פ' ב) רועה ישראל האזינה. זוננו ע"ש לחם ומזון. וי"א זננו. והחכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל כתב שאין ראוי לאומרו כי זננו הוא מן זנה כמו עננו מן ענה. אבל מן זון מזון לא יאמר רק זוננו כמו (תה' פה, ה) שובנו אלהי ישענו. פרנסנו לשון חכמים כלכלנו ע"ש (נחמיה ט, כא) וארבעים שנה כלכלתם במדבר. הרויחנו והרוח לנו מהרה מכל צרותינו על שם (אסתר ד, יד) רוח והצלה יעמוד ליהודים ואל תצריכנו ה' אלהינו לידי מתנות בשר ודם על שם (משלי טו, כז) ושונא מתנות יחיה. לא נבוש ולא נכלם כבר זכרנו כל זה למעלה. יש אומרים ומלכותך ומלכות בית דוד משיחך. וגם אומר אבינו מלכנו רענו. וטעות הוא שאין להזכיר בברכה זו מלכות שמים כי בברכת הטוב והמטיב מזכיר שלשה מלכיות. ואחד מהם כנגד ברכה זו כמו שנפרש לקמן. ואע"פ שכיון שהזכיר מלכות בית דוד היה ראוי שיזכיר מלכות שמים אלא שאינו מן הדין להזכיר מלכות הארץ אצל מלכות שמים כדי שלא להשוותן. וכתב הראב"ד כי מזה הטעם כשאומר כאן יעלה ויבא ביו"ט ובר"ח אין לומר בסופו כי אל מלך חנון ורחום אתה. וכל מי שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו, פי' דאי לאו הכי מאי אהניא רחם על ירושלים דמעיקרא.
ובנה את ירושלים עיר קדשך ע"ש ירושלים עיר הקדש (נחמיה יא, א) בא"י בונה ירושלים שנאמר בונה ירושלים (תהלים קמז, ב). ואמרינן בפרק שלשה שאכלו ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע, וכתב הרי"ף מתחיל בנחמה שאומר נחמנו ה' אלהינו בציון עירך ומסיים בנחמה שאומר והראנו בנחמות ציון כי אתה הוא בעל הנחמות בא"י מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. והחותם מנחם עמו ישראל ובונה ירושלים טועה הוא דהויא חתימה בשתים וק"ל דאין חותמים בשתים (מט, א) אבל מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים חדא היא שינחם עמו ע"י הבנין. ויש חותמין מנחם ציון בבנין ירושלים. כלומר מנחם הר הבית בבנין העיר וחדא נמי היא. ורש"י כתב שאין לשנות כלום בפתיחת ברכה זו דרחם נמי היינו נחמה וה"ק ובשבת אינו צריך להתחיל ולסיים בשל שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה דהיינו כתקון הברכה דבנין ירושלים קרוי נחמה בין שיתחיל רחם בין נחמנו וכן כ' הר"מ במז"ל דרחם ונחמנו אחד הוא. ומיהו נהגו העולם כרי"ף. ובחידושי רב"ש מקשה וכי בשבת מנודה הוא או אבל שצריך נחמה יותר משאר ימים ומתרץ מפני ששבת וי"ט הם ימי עונג ושמחה תקנו להזכיר בהם נחמה זכר לחרבן הבית וחרבן ירושלים משום שנאמר תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי (תה' קלז, ו). ודוקא ברמז לבד מפני עגמת נפש. והראב"ד כתב שמפני שהעולם הבא הוא נחמה לישראל ודומה לשבת לפיכך מזכיר בו נחמה. ויש אומרים שנחמת ציון עתידה להיות בשבת לפי' מזכיר בו נחמה.
נחמנו ה' אלהינו בציון עירך ע"ש (ישעיה מט, יג) כי נחם ה' עמו וכתיב (שם נא, יג) כי נחם ה' ציון. ושמחנו בבנין בית בחירך על שם (דה"י ב, ז, טו) בחרתי והתקדשתי את הבית הזה. וי"א ושמחנו מלכנו וטעות הוא שאין להזכיר בברכה זו מלכיות כמו שאמרנו. בבית הגדול והקדוש וכו' עד במהרה תחזירנ' והכל פירשנו למעלה. ואמרינן בירושלמי דשבת פרק אלו קשרים (פט"ו ה"ב) תניא אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת. רבי זעירא שאל לרבי חייא בר אבא מהו מימר רענו זוננו פרנסנו בשבת א"ל טופס ברכות כך הוא. פירש ואינו כתובע צרכיו בשבת. והיינו כדאמר סדר הבדלות הוא מונה. רצה והחליצנו וכו' כלומר השביענו ודשננו במצותיך. והטעם שאומר לשון זה בשבת דגרסי' בירוש' (שבת פט"ו ה"ב) אר"א בן יעקב הלשון הזה משמש בהרבה לשונות ישלף ישזיב יזיין יניח. ישלף (דב' כה, ט) וחלצה נעלו. ישזיב (תה' יח, כ) יחלצנו כי חפץ בי. יזיין (דברים ג, יח) חלוצים תעברו. יניח (ישעי' נח, א) ועצמותיך יחליץ. והכי איתא בויקרא רבה. והטעם שעל ידי זכות השבת שישמרוהו ישראל כראוי יהיו נגאלין ונשמטין מן הגלות ויעלו לארץ מזויינים ומזורזים בחלוץ עצמות. ועל כן אם חל י"ט או ר"ח בשבת אין לדלג רצה והחליצנו ולהזכיר שבת ביעלה ויבא מפני שרצה והחליצנו הוא בקשת הגאולה כנגד השבת כמו שאמרנו אבל בתפלה מדלגין תפלות השבת כלן ואומרים תפלות ימים טובים ומזכירין בהם השבת. ועוד טעם אחר לפי שאם שכח ולא הזכיר רצה והחליצנו אחר שפתח בהטוב והמטיב צריך לחזור לראש לברכת הזן ופעמים אם שכח יעלה ויבא אינו חוזר אפי' פתח בהטוב והמטיב. כגון בר"ח. ולכן אין לבטל רצה והחליצנו שהוא עיקר מפני יעלה ויבא שאינו עיקר בראש חדש. ואע"פ שביעלה ויבא של י"ט צריך לחזור לראש אין לדלג רצה והחליצנו מזה הטעם שלא תחלק ביעלה ויבא. כי יום זה גדול וקדוש הוא מלפניך. גדול על שם (תה' צב, ו) מה גדלו מעשיך ה'. וקדוש על שם (ברא' ב, ג) ויקדש אותו. לשבות בו על שם (שמות לא, א) שבת שבתון ולנוח בו ע"ש (שמות כג, יב) למען ינוח. כמצות על שם (שם ה, טז) כאשר צוך שכתוב בשבת. ואמר רצונך ע"ש (תה' קמז, יא) רוצה ה' את יראיו וכתיב (תה' מד, ד) ואור פניך כי רציתם. ואל תהי צרה ויגון וכו' דרך בקשה כלומר אחר שרצית שיהיה לנו יום זה יום מנוחה לא תבא עלינו היום אנחה שנבא לידי חלול שבת. ובימים טובים ובחולו של מועד ובר"ח אומר כאן יעלה ויבא. ואם חל יום טוב או ראש חדש בשבת אומר תחלה רצה והחליצנו ואח"כ יעלה ויבא דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ולפי שברכה זו משתנית בשבת וי"ט לענין נחמה כמו שאמרנו לפיכך תקנו להזכיר בה של שבת וי"ט. והראנו בנחמות ציון שנאמר (ישעי' מט, יג) כי נחם ה' ציון. כי אתה הוא בעל הנחמות שנאמר (ישעי' נא, ב) אנכי אנכי הוא מנחמכם. וחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים כמו שכתבנו למעלה. ואומר פסוק כפירים רשו ורעבו וגו' ואומר הודו לה' וגו' הודו לאל השמים וגו' שאנו מודים לו על שהטרפנו לחם חקנו. ואומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו' ואומר ה' עוז לעמו יתן וגו'. וי"א סמוך לב"פ הגפן כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא לרמוז לסעודה שיעשה הקב"ה לעתיד לבא לצדיקים ודוד יברך ואומר כוס ישועות אשא וגו' כדאיתא בפרק ערבי פסחים ומברך בפה"ג בסוף הברכה שהרי סלקא דעתו מלשתות כיון שאמר הב לן ונבריך ואין לברך בפה"ג בתחלת הברכה כדפי' שמברכין בקידוש והבדלה בתחלה לפי שברכת המזון הוא סלוק והסח הדעת למה שלפניו הילכך אם היה מברך בפה"ג תחלה הוי ברכת המזון הפסק בין ברכה לשתייה. וכתב הר"ם במז"ל דברכה אינה טעונה כוס. ופירש הרמב"ן שאינו חייב לחזר אחר הכוס כמו בקידוש והבדלה אבל למצוה מן המובחר טעונה כוס.
<h2>דף מט.</h2>
טעה ולא הזכיר של שבת בברכת המזון אומר בא"י אמ"ה אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית בא"י מקדש השבת. טעה ולא הזכיר של י"ט אומר בא"י אמ"ה אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ולזכרון ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. טעה ולא הזכיר של ראש חדש אומר בא"י אמ"ה אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון. ונסתפקו בגמרא אי אמר בה שמחה אי לא משום דראש חדש לא שייך ביה שמחה או דילמא כיון דכתיב וביום שמחתכם וגו' אלמא איתקש ר"ח למועד ולא איפשיטא. הילכך אין לומר בה שמחה. עוד נסתפקו בה בגמרא אי חתים בה אי לא רבינו סעדיה והרי"ף והר"ם במז"ל כתבו שאין לחתום בה. ור"י כתב שאין לשנותה משבת וי"ט ויש לחתום בה ולזה הסכים הרא"ש. ואם היה שבת ויום טוב כולל ואומר ברוך אתה ה' אמ"ה אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וימים טובים לששון ולשמחה ולזכרון ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים. וכן שבת וראש חדש. וכתב הרא"ש אע"פ שהיא סמוכה לחברתה פותח בה בברוך כיון שהיא מדרבנן מידי דהוה אהטוב והמטיב ועוד שאינה אלא אקראי בעלמא וכן כתבו ה"ר ישעיה והר"י ודלא כהראב"ד שכתב שאין בה לא שם ולא מלכות. והא דסגי בהאי ברכה הני מילי דלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח חוזר לראש פי' לראש ברכת המזון כדאמרינן גבי ר"ח שאם עקר את רגליו חוזר לראש וכאן אין עקירת רגל אחר אלא סלוק סדר הברכות דאוריתא דהוי כמו הפסקה גמורה. וכן כתב הרמב"ם שאם נזכר אחר שהתחיל בברכת הטוב והמטיב שפוסק וחוזר לראש שהוא ברכת הזן. והראב"ד השיג עליו וזה לשונו אמר אברהם טעה בזה דלא גרע ברכת הטוב והמטיב ממי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שאם טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה אף על פי שסיים שים שלום חוזר לעבודה ואינו חוזר לראש הילכך הכא נמי פוסק וחוזר לתחלת בונה ירושלים ע"כ. והרא"ש כתב לא מסתבר האי טעמא דשאני הכא דשלשה ברכות אחרונות חשובות כברכה אחת. שהרי אם טעה ולא הזכיר בשים שלום ובספר חיים בעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים וכן וכתוב לחיים במודים לדברי ר"י שכתב שמחזירין אותו אינו חוזר לאותה ברכה שדלג בה אלא חוזר לתחלת רצה. לפי שהשלשה ברכות חשובות כברכה אחת לענין דלוג וכן שלש ראשונות וכן ברכת המזון נמי חשובין כולן כברכה א' וצריך לחזור לראש ע"כ. וזה שאמרו שאם פתח בהטוב והמטיב שחוזר לראש הני מילי בשבת ויום טוב דלא סגי דלא אכיל אבל בראש חדש אינו חוזר לראש דאמרינן בפרק ג' שאכלו אמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו. מ"ט בתפלה דלא מצי פטר נפשיה מחזירין אותו. ברכת המזון דמצי פטר נפשיה דאי בעי אכיל ואי לא בעי לא אכיל פי' דבר שצריך ברכת המזון שאפשר שיאכל פירות או ירקות רק שלא יתענה שאסור להתענות בראש חדש לא מהדרינן ליה ומ"מ אם לא פתח בהטוב והמטיב אומר ברוך אשר נתן וכו' שזו אינה חזרה אלא הזכרה וכן כתב הריא"ף והר"ם במז"ל. וכתב ה"ר יוסף טוב עלם שאם נזכר קודם שפתח בהטוב והמטיב אומר ברוך אשר נתן וכו' אפי' בלילה ואף על גב דגבי תפלה אין מחזירין על שכחת החדש בלילה הני מילי להחזיר אבל להוסיף ברכה אפי' בלילה נמי. ואם חל ראש חדש בשבת והזכיר של שבת ולא הזכיר של ראש חדש אפילו פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש כדאמרינן גבי ראש חדש שחל להיות בחנוכה מזכיר של חנוכה במוספין דיום הוא שנתחייב בארבעה תפלות הכי נמי כיון דסוף סוף לא סגי דלא אכיל משום שבת צריך לחזור. וכתב הר"ם במז"ל דחולו של מועד חנוכה ופורים דינם כראש חדש ואינו חוזר. וכתב ה"ר יחיאל בן הרא"ש צריך עיון בסעודה שלישית אם מחזירין אותו, לרבינו תם שכתב שיוצא במיני תרגימה בלא פת ודאי אין מחזירין אותו אפי' אכל פת דדמי לראש חדש, ולר"י שכתב שצריך פת מחזירין אותו. יש שואלין אם יכול לשאול מפני הכבוד או מפני היראה בין ברכה לברכה כמו בין הפרקים דקריאת שמע או דינן כתפלה שאין רשאי להפסיק כלל וכתב ה"ר גרשון בר שלמה דמסתברא דדינו כתפלה. וכשם שאינו רשאי להתפלל כ"א בעמידה במקום אחד ולא בהליכה כך ברכת המזון אינו רשאי לברך אלא מיושב במקום אחד ולא מהלך ועל כן קשה להפסיק בה משא"כ בקריאת שמע שיכול לאומרה אפי' מהלך מעל לבבך ואילך ע"כ. והאוכל בין יושב בין מהלך הלכתא יושב ומברך ואמרינן בירושלמי אכל כשהוא מהלך עומד ומברך. אכל עומד יושב ומברך, אכל יושב מיסב ומברך, אכל מיסב מתעטף ומברך. וכתב הר"ם במז"ל שברכה מעין שלש צריך לאומרה ג"כ מיושב. ואע"פ שאכל הפירות כשהוא מהלך או עומד. מי שאכל ושכח ולא בירך יברך במקום שנזכר ודוקא בשוכח אבל במזיד יחזיר למקומו ויברך ואם בירך במקום שנזכר יצא וכן אם בירך כשהוא עומד או כשהוא מהלך יצא. וכן כתב הר"ם במז"ל. ועד מתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון במעיו. וכמה שיעור עיכול כ"ז שאינו רעב מחמת אותה אכילה ובאכילה מועטת ארבעה מילין. וכתב בעל המאור אם שתה או אכל פירות ושכח ברכה אחרונה חוזר ומברך כל זמן שאינו צמא דהוי דומיא דכל זמן שאינו רעב גבי אכילה. ואם הוא מסופק אם בירך בהמ"ז אם לא חוזר ומברך דבהמ"ז דאורייתא היא.
<h2>דף נ.</h2>
ברכת המזון. גרסינן בפרק שלשה שאכלו אמר ר' יוחנן אמר נברך שאכלנו משלו הרי זה ת"ח למי שאכלנו משלו הרי זה בור. פי' לאו משום שאכלו משלו נמי אין המכוון בו למי שאכלנו דאם לא כן למי אנו מברכין או של מי אנו אוכלין אלא ה"ק צריך להעלים מלת למי כדי להראות שאינו מברך לבעל הבית שזמן אותו מזון. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי והא תנן למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו א"ל התם מוכחא מילתא דהקב"ה הוא דעביד ניסי. ואר"י אמר נברך שאכלנו משלו הרי זה ת"ח. על המזון שאכלנו הרי בור. דמשמע שהוא מברך למזון. אמר רב הונה בריה דר' יהושע לא אמרן אלא בתלתא דלא מדכר שם שמים אבל בעשרה כיון דאמר לאלהינו מוכחא מילתא. דתנן כעין שהוא מברך כך עונין אחריו נברך לאלהינו אלהי ישראל יושב הכרובים על מזון שאכלנו. תניא רבי אומר ובטובו הגדול חיינו הרי זה ת"ח דמשמע שבשפע טובו הגדול חיינו שהטובה מרובה יותר ממנו מטובו חיינו הרי זה בור דמשמע ממקצת טובו והוא ממעט בתגמולות של הקב"ה. חיינו הרי זה תלמיד חכם פי' דמשמע אנו ושאר כל החיים כמונו. חיים הרי זה בור פירוש שמוציא עצמו מן הכלל. דמשמע בטובו חיים שאר העולם ולא אנו, ואמר ובטובו חיינו על שם (נחמיה ט, כה) ויאכלו וישבעו וישמינו וכו'. ומקשי בירושלמי גבי כל הברכות פותחות בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחברתה. והרי נברך פירוש למה אין פותחות בברוך והרי נברך לפניה. ואע"פ שאין בנברך לא שם ולא מלכות מיקריא הזן סמוכה לחברתה כיון שאינה התחלת הדבר כמו שפירשתי בגאולה של פסח. ומתר', שניא היא שאם היו שנים יושבין ואוכלין אינן אומרין נברך. פי' הרי שלפעמים אין סומכין אותה ולפיכך פותחת בברוך, מידי דהוה אקידוש והבדלה שאינן נקראות סמוכות לבפ"ה משום דלפעמים מפזרן כמו שפירשנו שם. ועוד מקשי והרי הזן את הכל קשיא. פירוש, הרי הזן את הכל שלפעמים אינו אומר כגון שהיו שלשה אוכלין והפסיק האחד לשנים עד נודה לך ואחר כך גמר סעודתו מתחיל בנודה לך נמצא שאינה סמוכה לפעמים אם כן היה לו להתחיל בברוך ונשארה בקושיא. וכתוב בחידושי רב"ש יש לתמוה אמאי לא שני ליה דהא מילתא לא שכיח ומשום הא לא קבוע לה פתיחה. ונ"ל שהיה יכול לתרץ. משום דברכה זו היא ברכת הודאה ולכך לא היה יכול לפתוח בה בברוך כברכת הגשמים דאמרי' מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה וכו' ואינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה.
<h2>דף נא.</h2>
ומסקינן בפרק שלשה שאכלו שכוס של ברכה טעון ארבעה דברים חי. מלא. שטיפה. הדחה. סימן להם חמשה. סימן אחר שמחה על שם ויין ישמח. חי פר"ת מזוג ולא מזוג מיקרי חי כדאיתא בריש פרק בן סורר ומורה (ע, א) דקתני דאינו חייב עד שישתה יין חי ומוקי לה במזוג ולא מזיג. מלא כפשוטו שיהיה מלא על כל גדותיו שטיפה היא מבחוץ. הדחה היא מבפנים ואמרינן בתוספתא (פ"ה) שאם קנחו יפה שפיר דמי.
<h2>דף נג:</h2>
וכשרוצה לאכול צריך ליטול ידיו תחלה כדאמרינן בפר' אלו דברים אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תאנא והתקדשת'. אלו מים ראשונים. והייתם קדושים. אלו מים אחרונים. וכתב בה"ג כי א"צ נטילת מים אלא לפת בלבד. ואפי' לשבעת המינין הנזכרין בפסוק ארץ חטה אינו צריך נטילת ידים כדאמרי' (סוטה) אמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. ודוקא שידיו נקיות אבל אם היו מלוכלכות צריך ליטלם בשביל הברכה.
<h2>דף נה.</h2>
ונהגו העולם כשמברכין ברכת המזון שמסלקין הסכין מעל השלחן. והטעם מדאמרינן בפרק הרואה המזבח עץ שלש אמות גבהו וארכו שני אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' (יחזקאל מא, כב). פתח במזבח וסיים בשלחן. אמר ר' יוחנן ואיתמא ר' אלעזר בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם ועכשיו שאין בית המקדש קיים שלחנו מכפר עליו. והיינו דאמרינן התם כל המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו והטעם כשמאריך על שלחנו יבא עני ויהנה מאותו השלחן. ואין צדקה גדולה מזאת וכתיב (משלי י, ב) וצדקה תציל ממות. והנה השלחן בבית כמזבח בבית המקדש מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר והברזל מקצר ימיו של אדם ואין ראוי להניחו בשעת הברכה למקום הכפרה שמארכת ימים של אדם. יש אנשים שאינם רוצים להסיר המפה מעל השלחן קודם ברכת המזון וגם מקפידין שלא ישאר השלחן בלא פת בשעת ברכת מזון והטעם כדי שתחול הברכה בו ויתפשט ממנו שפע הרבוי. והיינו דאמרינן בסוכה ובפרק חלק (סנהדרין צב, א) כל מי שאינו משייר כזית פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם שנאמר (איוב כ, כא) אין שריד לאוכלו על כן לא יחיל טובו. ותנן במסכת אבות (פ"ג מ"ג) כל שלחן שאכלו עליו ואמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משלחנו של מקום שנא' וידבר אלי זה השלחן וגו' וכל שלחן שאכלו עליו ולא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים שנא' (ישעיה כח, ח) כי כל שלחנות מלא קיא וגו'. ולפי שעל ידי אכילה ושתיה יצר הרע מתגבר והתאוה מתגברת שנאמר (דברים לא, כ) ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וכתיב (שם ל, יא) ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם. וכתיב (שם ח, יב) פן תאכל ושבעת ורם לבבך וכתיב (שמות לב, ו) וישב העם לאכול ושתה וגו'. ואמרינן בברכות בפרק אין עומדין (לב, א) מלוי כריסי זני בישי פי' מלוי הכרס גורם כמה מיני רעות תרגום למינו לזנוהי. לכן הזהירונו רז"ל לדבר בד"ת בשעת האכילה כדי שלא תחטא. ואמרינן בירושלמי בפ"ק דתרומות (פ"א ה"ד) ר' זירא בעא קומי ר' אסי שכור מהו שיברך א"ל ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם. פירוש אפילו כל כך שתוי שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע ושבעת וברכת.
